"המכולת'ניק שוב יצא מהחנות שלו", הפטירה הניה והמשיכה ללכת לכיוון המדרחוב. הלכתי אחריה, עוקב אחרי תנודות ישבנה, כמו שאני תמיד עושה כשהיא פוסעת לפני. היא לא הסבה פניה לאחור, יודעת שאין מצב שאני לא הצל שלה. "למה את מתכוונת"? קראתי לגבה. "לא ראית את הסוטה הזה?" ענו לי שכמותיה, עשרה מטרים לפני, "הוא שוב הוציא את המה-שמו שלו מול הפרצוף שלי וחייך עם השיניים המקולקלות שלו". נרעש הסתובבתי לאחור, מאגרף את כפות ידי. הסוטה על מרכולתו כבר לא היה שם. לרגע חשבתי שהיא אולי מדברת עלי. מטאפורית. לא יתכן. אני לא סוטה. "קראת למשטרה?" קראתי לישבנה. הניה משכה בכתפיה, ממשיכה ללכת. "קראתי, באו, לקחו אותו, חזר. מתרגלים. לא ביג דיל..."
משאית שעברה ברחוב, לקחה איתה חלק מהמילים של הניה, אלא שאני, גם לקצה חוט, יכול לחבר עפיפון. לא ביג דיל? הייתי המום. ואז כועס, על שאין לה צורך בגבריות המגוננת שלי. את הירח במילואו הייתי מוריד לה, שלא לדבר על תלולית המכולת'ניק של הסוטה. אבל הניה לא רוצה ממני כלום. היא רגילה לחלוף בחיי אנשים מבלי להישרט. לא צריכה אף אחד. בטח לא אותי.
כי מי אני? רק שכן חביב, ש"נתקל" בה בכל הזדמנות. לפעמים, כמו עכשיו, היא זורקת לי מילה, כמו עצם גרומה לכלב רחוב שוטה. כל כך ברור לה שאני מכשכש בזנב רק עבורה. חסרת פליאה היא מפזרת על המדרכה פירורי נחמדות טבעית, שמכריחה אותי לעצור, לנקר ולהמשיך לנהות אחריה. לא שאני צריך דרבון. מבחינתי, היא האישה שלי, רק שאף אחד לא יודע את זה. בטח לא היא.
Comentarios