קופירייטרית בכירה • פיתוח קריאטיב • מיתוג • תסריטאית • סופרת
Copywriting, Concepts & Creative, Scriptwriting, Novelist
שבעת ילדי הנייר שלי
אשמח שתקראו :)
ככה אפשר להגיע אל הספרים שלי
והיה מי שאמר גם את זה
ונשאר בחיים. לזמן מה.
הארץ
אורי
"שבי עליי, מלי שלי," מלמל גבר ערום מאחד המסכים המרצדים מולי.
שער החזה שלו היה סמיך כמו שטיחון "ברוכים הבאים" בכניסה לבית. מלי שלו משכה בכתפיה וחייכה בהתרסה.
"למה?"
"כי אני רוצה לראות איך את נהנית."
"ומה אם לא תראה?"
...
המזבלה
דלית אורבך, סופרת, תסריטאית וקופירייטרית מוערכת בענף אשר אמונה על כמה מהקמפיינים המוכרים בישראל, ביניהם מהלך ז"לצמן של הוט והבורר (באומן בר ריבנאי), Yellow והעז, אירוקה ונוספים, משיקה רומן חדש, קצבי וסוחף בשם 'חתיכת סיפור' בהוצאת ידיעות ספרים (ידיעות אחרונות) ובעריכת מיכל חרותי...
Ynet
מי יותר קדושה? קלרה או נינה
דלית אורבך, שזה לה הספרה החמישי. עוסקת שנים רבות בפרסום. הכתיבה שלה קולחת, שנונה, מהנה, מלאה בדימויים מפתים, מעוררי מחשבה. אורבך אפילו צברה לעצמה גרעין קוראים אוהד, שמחכה לספריה. תחילה פירסמה את "קונפטי", ואחריו בו "קיפודים", וזה הסוף" ו"בדידותו של קורא המחשבות"...
הארץ
דווקא העמימות שבה מסתיים "חתיכת סיפור" של דלית אורבך היא תו איכות נוסף לספר, שמדלג בין ריאליזם לפנטזיה ויש לו תווי איכות רבים. ...בדומה לספרה "יותר מדי נינה", שבו עימתה אורבך בין שתי תאומות שהופרדו בלידתן, גם כאן היא מגייסת עלילה סוחפת כדי לבדוק שני מסלולי עלילה מרתקים. בספרה זה, כמו גם בספריה הקודמים, מתגלה אורבך כמחברת שיש לה היכרות עמוקה עם הנפש האנושית וכמי שמציגה אותה באופן מורכב...
הארץ
"נפש מסכות", דלית אורבך
על מה: הייטקיסט בורגני מפוטר מעבודתו ומתחיל לעבוד כבלש פרטי לענייני בגידות. העלילה הזו היא רק התפאורה לסיפור האמיתי: מתברר שהגיבור שלנו הוא בכלל נסיין ללא ידיעתו של השב"כ, שמעביר אותו באמצעות תוכנה טכנולוגית-פסיכולוגית טיפול נפשי ותופר לו מציאות מדומה לפי מידותיו. מי: אורבך היא פרסומאית, סופרת ותסריטאית, החתומה על קמפיינים כמו קמפיין העז של ילו, ועל הספרים "קיפודים", "בדידותו של קורא המחשבות" ו"וזה הסוף". למי: כמו בספריה הקודמים של אורבך, גם החדש נשען על קונספט עלילתי הזוי ומסקרן, ובכתיבה מפולפלת ומרובת משחקי מילים שמנסה לומר משהו על נפש האדם. הנאה מובטחת לחובבי אורבך ואופיר טושה גפלה.
אמאל'ה!!!
נמר נייר - ספרים בדרכים
אימא'לה!!!אורבך, מבריקה ויצירתית כהרגלה לוקחת רחוק את התיאוריה על "אימא־טובה־דיה" של ויניקוט ומבין הבלחי זיכרונו (היצירתי להחריד) של הבן המתוסבך בונה את פרופיל האימא־מפלצתית־דיה – ספק גאונה וללא ספק מעורערת בנפשה – שב"טיפולה המסור" הביאה אותו למצבו הנואש. אורי - הבן המוכשר שכובש פסגות וממהר להידרדר מהן או פשוט לזנוח אותן מאחוריו, ש"מאותת בשילוט חוצות" על כוונות ההתאבדות שלו, שחושב לתומו שמצא עבודה חדשה, אשר כמובן שאינה ראויה לכישוריו המפליגים כגאון מחשבים: מעקב אחר מעין מלון זיונים שמציב אותו בפוזה של צופה בפורנו ביתי ולא ממש סקסי כשהאלטרנטיבה היא עורפו השעיר של שותפו לחדר.בטיול קצר אל אחורי הקלעים, במלוא מובן המילה, מתברר שהוא בעצם חלק מתוכנית טיפולית חדשה של עוד ספק גאון ספק שרלטן – שלומי – שאמורה להביא מזור לחסרי התקווה, סרבני ספת הפסיכולוג שכשרונו הגדול הוא בהשכבתם על הספה בלי שיהיו מודעים לכך כלל. הספר ילווה את הטיפול ואת משתתפיו, מפעילי הטיפול לכאורה שנמצאים מאחורי הקלעים בהמתנה לעלות על הבמה – כלומר לשחק תפקיד מול אורי, הבן האובד בתוך עצמו, על חרדותיו מגניבת משפטי מפתח שמסמנת את הגבול בין מקוריות לזיוף, ועל הגבול המטשטש והולך בין מציאות להזיה, ועל חלקה של אימו רחל – שקראה לו אורי על שם "הבן לו היה לי...", בחייו ובחרדותיו. אורבך בודקת את הגבולות המעורפלים בין העצמי לסובב, בין הגדרת הזהות לאינטראקציה המתמדת עם המציאות שתמיד תלויה במשקפיים של מי שתופס אותה, ובהשפעת הרצון או המסוגלות לתפוס על מה שמקבל מעמד של "זיכרון" ומה שנשאר על רצפת חדר העריכה של הנפש, והכול אגב נשפיה פרועה עתירת מטפורות צבעוניות המתפוצצות כזיקוקי דינור מסנוורי עיניים, שנעה בין הומור מקאברי לאימה נוסח "מסכת המוות האדום" של אדגר אלן פו, אם כי כאן נראה שבחדר האחרון מאיימת לארוב מסכה נוספת.
נפש מסכות מאת: דלית אורבך
הייתי רוצה לקרוא את ספרי כמו שאני קוראת ספר אחר
איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
האשה היחידה שרואה בספר "על העיוורון" של סאראמאגו. הידע והתובנות שיש בראייה, עם התסכול שיש בעיוורון של כולם, יוצר אצלה הר געש פנימי שדוחף מלמטה להציל, לעשות משהו מועיל, וחוסם מלמעלה, כי מה הטעם להצביע על דברים שאף אחד לא רואה.
עם איזה סופר או משורר היית נפגשת לערב בבית קפה?
הייתי לוקחת את אניד בלייטון לבית קפה ומזמינה לה מיץ ורקיקים שהשביעייה הסודית היתה "מכרסמת בפגישות הסודיות". לעולם יהיו רקיקים טעימים בעיני מעוגיות. הפריכות שלהם ממש אונומטופיאית. בגללה, שנים חיפשתי גבר שחציו "פטר" הרציני והיפה וחציו "ג'ק" המסקרן והיצירתי. בזכותה גם מצאתי.
איזה משפט של סופר אחר היית שמחה לכתוב בעצמך?
עמוס עוז בספר "סיפור על אהבה וחושך" מתאר את אהבת הספר ואת גאוותו כילד כשהורשה לסדר את אוסף הספרים הקטן שלו בארון הספרים המשפחתי: "בן אדם שהספרים עומדים לו, הוא כבר גבר ולא ילד. אני כמו אבא. הספרים שלי כבר עומדים". נהדר.
כיצד נולד הרעיון שבבסיס הספר, של "התקדמות לאחור"?
הצורך להשקיט את השאלה הטורדנית: האם הייתי עושה דברים אחרת לו היתה לי הזדמנות נוספת? במהלך הספר ניסיתי לענות לעצמי, ואולי גם להרגיע את עצמי, שכנראה שלא.
מהו המשפט האהוב עלייך בספר?
"הגוף הצעיר והפנים הנעריות שלה כפו עלי להתייחס לעצמי, לבדוק כמה אני מזדקנת, אילו אוצרות טבע נוזלים לי מבין הידיים ומותירים אותי עם בלאי, עם חור ענק בהגנה העצמית שלי".
מי היה הקורא הראשון של כתב היד?
חברתי הטובה, סופרת הילדים רינת פרימו. כשנתתי לה את כתב היד, אחר צהריים אחד, כשכל הילדים שלה צורחים סביבה, היא חטפה ממני את הצרור, התיישבה במקום שבו עמדה והחלה לקרוא מיד.
ממי היית מבקשת לקרוא את הספר ולמה?
מסטיבן ספילברג. כי כל מה שעשיתי בספר זה לכתוב את הסרט שראיתי בראש, סצינה אחרי סצינה. פשוט ישבתי מול המחשב, ראיתי וכתבתי, בלי שהתערבתי לבמאי הפנימי שלי בהערות בונות והורסות. העבודה הקשה היתה לא להפריע לעצמי לראות את הסרט המצולם, מלוהק, ערוך ומלא סאונד. אני סקרנית לראות את הסרט באינטרפרטציה אחרת. סקרנית זה לא מדויק: יותר נכון משתוקקת בלי די.
מי את מצטערת שלא יוכל לקרוא את הספר?
אני. הייתי רוצה לקרוא את הספר הזה כמו שאני קוראת ספר אחר. להיחשף אליו כשהוא גמור ואני נקייה משיוך גנטי אליו. זה כמו שאני יושבת ומדברת עם מישהו, ומולי יש מראה גדולה שמראה לי את עצמי מדברת עם מישהו. איך אפשר לנהל שיחה ככה?
לו היית כותבת היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
"מגלומניה זו מחלה חשוכת מרפא. למזלי, בבדיקה אקראית, גיליתי אותה בזמן, ומנתח דק-סכין כרת אותה, לטענתו, בשלמותה. הוא אמר שרק העתיד יגלה אם נשארו גרורות".
